אז ככה, התבקשתי לכתוב כמה מלים על אימון לזוגיות (יצירה, שימור, טיפוח – סמנו את הרלוונטי).

רק מה, לכתוב על אימון זה כמו לעשות לכם דמיון מודרך על אימון בחדר כושר. שאין ספק שזה רעיון נחמד, אבל לא ממש עושה ריבועים בבטן.

כך שאני לא מבטיחה לכם שבסוף המאמר הזה תחזיקו ביד את הנוסחה לחיים המאושרים של סינדרלה והנסיך. מקסימום את הנוסחה של שרק ופיונה. כי כמו בכל עניין בחיים – אם אני רוצה להצליח, אני צריכה קצת להתאמץ בשביל זה (גם אם ראיתי את ה"סוד" עשר פעמים).

עכשיו אתם שואלים למה לי להזיע? זה לא נעים, זה לא כיף ובטח לא רצוי להגיע ככה לדייט.

וזאת שאלה מצוינת.

למה לכם להזיע? יותר נעים במזגן מול האינטרנט.

בסך הכל יש שתי סיבות ללמה לכם להזיע. כך שאם אתם לא מוצאים את עצמכם מזדהים אם אף אחת מהן, אני מזמינה אתכם להישאר בדמיון המודרך. ואם אתם כן מזדהים עם אחת מהן, אני מזמינה אתכם ללבוש בגדי התעמלות ולהתחיל לעשות חימום.

הסיבה הראשונה, והנפוצה יותר היא "נמאס לי שהמצב חרבנה!". השניה היא "כי ככה בא לי".

אז במידה ולבשנו את בגדי ההתעמלות, אנחנו עומדים מול שתי אפשרויות;

הראשונה היא לעשות את מה שנוח ונעים לי, ולמעשה לעשות את אותו הדבר שאני כבר עושה חודשים ושנים. ואגב שרק, הרבה פעמים התוצאות שיש לי גם קצת דומות לביצה שהוא חי בה.

האפשרות השניה היא לעשות משהו אחר. מה? אתם שואלים – אין לי מושג. למה, אני חיה את החיים שלכם?

העניין הוא שרוב הסיכויים שאתם יודעים בדיוק, אבל בדיוק מה לעשות. השאלה היא מתי עשיתם את זה בפעם האחרונה?

אני אתן לכם דוגמה.

בטור של זיו רביב מה 15/2/2007, הוא מדבר על העתיד האפשרי שדמיין לעצמו כשנתנו לו להיכנס לתינוקייה באיכילוב "למרות שאין לו שם שום ילד, והוא סתם רווק". אבל המאמר מסתיים בזה שהוא הולך לסופר-פארם לקנות אמצעי מניעה.

וואלה, יש כאן סוג של פער. האיש אומר דבר אחד, ולא בדיוק עושה את מה שיקדם אותו לשם.

או קחו למשל את גיגה עם הטור המרגש שלה מה 12/2/2007, היא נורא רוצה, וגם יש לה סבלנות. אבל תראו איך היא מתחילה את המאמר: "אז בואו, גברים נאורים, תלו אותי בחוצות העיר, ואל תשכחו לתלות מעלי שלט "רווקה זקנה", "עגבניה רקובה", "סחורה פגומה", או משהו בסגנון. אני בטוחה שיש לכם שמות חיבה למכביר לבחורות בגילי". אז תגידי, גיגה, אם כבר הכנסת את עצמך למשבצת הזאת, למה בדיוק את מצפה? איך פתאום יקרה משהו שונה ממה שקרה עד היום? סבלנות זה מאוד מוערך, אבל כמה זמן את עוד רוצה לשבת במרפסת אל מול השקיעה בעודך מחכה שיצמחו לך שיניים?

ועוד דוגמה, אחרונה ודי. תמר זאבי שכתבה ב 8/6/2007. כל הטור הזה מדבר על לחזור שוב ושוב ושוב על אותה פעולה, אותו מהלך ולצפות שמשהו אחר יקרה שם.

אני מניחה שרובכם יודעים איפה נמצאים אנשים שחוזרים פעם אחר פעם אחר פעם על אותה פעולה ומצפים שמשהו שונה יקרה…

אני מצטערת אם אני נשמעת בוטה, אבל מה אני אמורה לעשות? ללטף לכם את הראש ולהגיד יהיה בסדר? יש לכם מספיק מזה. יש לכם גם מספיק כאלה שלוחצים עליכם.

אבל מה אתם הולכים לעשות עם החלומות שלכם? כי למרבה הצער, אף אחד אחר לא יעשה איתם כלום.

אם לא הבנתם עד עכשיו, אימון הוא תהליך שרלוונטי למי שרוצה לנער את האבק מהחלומות שלו, וגם מוכן לקחת מטלית ניקוי, ולהתחיל לשפשף את השכבות שהצטברו. כן, שאני אשפשף.

אימון הוא תהליך עבור אנשים שמוכנים להסתכל לעצמם בלבן של העיניים ולהגיד "עד כאן! כמו שזה אני לא רוצה יותר!" ובאמת מוכנים לצאת לטיול בשכונה במקום לרבוץ מול המחשב ולקטר או להאשים (לא חשוב על מה, ואגב, אתם גם תמיד צודקים). אותם אנשים אולי ימצאו מישהו לשוחח איתו בפארק.

ואולי לא.

אבל אם תקומו גם מחר להליכה, ואולי גם תלכו במסלול שונה מזה של אתמול, אולי מחר תפגשו אותה. או אותו.

משה פלדנקרייז קרא לאחד הספרים שלו "שכלול היכולות". הוא אמנם עבד עם אנשים דרך גוף ותנועה, אבל כוונתו הייתה לשכלל את סך יכולותיו של האדם. מי שמכיר, יודע שהוא מדבר על הגדלת טווח הפעולה האנושי, על מיצוי יכולתו האנושית של כל אדם ואדם.

ואיך זה לכל הרוחות מתקשר לזוגיות?!

זה מתקשר רק במידה ואתם מוכנים להסתכל קודם כל על עצמכם ועל הבחירות שלכם.

על כל הפעולות האוטומטיות שאנחנו עושים מדי יום ביומו; החל בצורה שבה אנחנו מתיישבים על האסלה וכלה בצורה שבה אנחנו מסתכלים על האנשים שעוברים מולנו ברחוב.

אם כל יום אנחנו הולכים באותה דרך, מסתכלים באותו אופן וחושבים את אותן מחשבות, למה שנקבל תוצאות חדשות בחיים שלנו? זה לא לוגי. ויחד עם זאת כולנו מקווים שככה יקרה.

עכשיו תקשיבו למשהו מטורף:

אם תהיו מוכנים לעשות משהו אחר, אבל באמת אחר בהרגלי היומיום שלכם, יש מצב שתקבלו תוצאות אחרות בחיים שלכם.

כלומר, אפילו הבחירה לשתות את הקפה בבית-קפה אחר מהמקום הרגיל שלכם, או לקנות את האוכל לכלב לא בחנות הקבועה, "עלולה" ליצור זוגיות.

ועכשיו באה השאלה הגדולה – עד כמה התרגלתי להיות לבד עם עצמי במרחבי דירתי וחיי? עד כמה נוח לי במצב הזה? ועד כמה אני באמת מוכנה להכניס מישהו ומשהו חדש לחיי?

והופ, חזרנו לאותה נקודה – עד כמה אני מוכן לצאת מהאי המוכר והנוח שלי, ולהפליג אל מקומות שלא הייתי בהם שנים ואולי לא הייתי בהם אף פעם.

חבר'ה זה מ-פ-ח-י-ד!

אבל כשמתרגלים לבחילות של מחלת הים – זה מזה כיף!

תזכרו שזו הבחירה שלכם, וכל בחירה לגיטימית, כל עוד אתם חיים איתה בשלום:

להמשיך באותו מסלול שאני כבר נמצאת בו, או לנסות מסלול נוסף.

אגב, זה לא "או המסלול הזה, או המסלול החדש", זה "גם המסלול הזה, וגם המסלול החדש". איך זה ייתכן? כי כל האפשרויות קיימות. רק תבחרו.

כמה מלים לסיכום:

קודם כל, כולנו רוצים שהדבר שכל-כך חסר לנו יהיה כאן כבר עכשיו, מייד, אתמול! אבל הוא לא. אז קודם כל, צריך להעז. להצהיר בפני עצמי שהפעם אני הולך על כל הקופה, ומספיק עם ההנחות סוף עונה.

אף אחד לא אוהב כשקשה לו. אבל מה לעשות, בדרך יש קשיים. בדרך כלל הם קשיים חדשים שלא חלמנו עליהם כשיצאנו לדרך. אבל כשאנחנו מוכנים להתמודד, היכולת שלנו מתחזקת וכך גם הבטחון והעוצמה האישית. כלומר, צריך לפתח את שריר הנחישות. למרבה הצער, בחיים האמיתיים אין אינסטנט, ואם מחליטים שהולכים על כל הקופה, אז קחו אוויר כי זאת ריצת מרתון. אין יותר ריצות למרחקים קצרים.

רובנו עשינו ועושים משהו למען אותו שכלול יכולת עצמי ולמען התוצאות הרצויות בחיינו, גם אם אנחנו לא לגמרי מודעים לכך. "רובנו" די מרוצה מההישגים שלו וחושב שהוא לא צריך אלא איזו "התעמלות" פשוטה, כלומר איזה טיפ שיעזור לתקן כמה עניינים אצלו, ככה בקטנה. ולכן, שימו לב: כל מה שאמרתי עד כה מתייחס ל"רובנו", כלומר לאלה שחושבים שהדברים שנאמרו כאן אינם מכוונים אליהם והם לא זקוקים להם.

אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם שתי שאלות: לאן הגעתם ואילו תוצאות יצרתם עם אותה התעמלות קטנה, אותם טיפים מזדמנים? והאם הגיע הזמן עבורכם ללכת פעם אחת את כל הדרך?

להתראות בדרך.

היו ימים שבהם התעורר אחוז תזזית, מלא אופוריה. מאושר. כבר מהבוקר נראו הימים האלו נפלאים. גני הארמון נדמו יפים יותר בעיניו. משרתיו, מסיבה לא ברורה, היו נעימים ויעילים. במהלך ארוחת הבוקר הוא נוכח שבממלכתו מופק הקמח הטוב ביותר ונקצרו היבולים המשובחים ביותר. בימים האלה הפחית המלך מסים, התחלק בעושרו, העניק הטבות וחוקק חוקים למען שלומם ורווחתם של הקשישים. בימים אלה נענה המלך לכל בקשות נתיניו וידידיו. מה שנקרא, קיבל מאה בהגשמה עצמית.

אבל היו גם ימים אחרים,

אלה היו ימים שחורים. כבר מהבוקר הוא הבין שהיה מעדיף לישון עוד קצת. אבל כשהבחין בכך כבר היה מאוחר מדי והשינה הייתה ממנו והלאה.

הוא לא הבין מדוע משרתיו שרויים במצב רוח רע ולא משרתים אותו היטב. השמש הפריעה לו יותר מהגשמים. הארוחה הייתה פושרת והקפה קר מדי. רק המחשבה על קבלת אורחים במשרדו החמירה את כאב הראש שלו.

בימים אלה נזכר המלך בהתחייבויות שנתנו בזמנים אחרים ונחרד מהמחשבה מהצורך למלא אותן. הוא העלה את המסים, החרים אדמות ודיכא את מתנגדיו.

בימים אלה, כשההווה והעתיד מילאו אותו בחרדות וטעויות העבר רדפו אותו, חוקק המלך חוקים נגד עמו והמלה השגורה ביותר בפיו הייתה "לא". בואו נודה, זה לא בדיוק מה שהוא חשב עליו כשהציעו לו את התפקיד.

המלך, שהיה מודעה לבעיות שעוררו התנודות במצב רוחו כינס את כל החכמים, הקוסמים והיועצים של ממלכתו. "רבותי," הוא אמר להם, "כולכם מכירים את השינויים במצבי רוח שלי. כולכם נהניתם מהתרוממות הרוח שלי וסבלתם מכעסי. אבל הסובל העיקרי הוא אני עצמי, מפני שבכל יום עלי לבטל מה שעשיתי בימים אחרים, כשראיתי את הדברים אחרת. רבותי, אתם חייבים לשתף פעולה ולמצוא לי מרפא, שיקוי או לחש שימנעו ממני להיות אופטימי עד כדי התעלמות מסיכונים, ופסימי עד כדי דיכוי אהובי ופגיעה בהם."

החכמים נענו לאתגר ובמשך כמה שבועות התעמקו בבעייתו של המלך.

אף על פי כן, שום אלכימיה, שום כישוף ושום צמח מרפא לא פתרו את הבעיה. או אז התייצבו היועצים לפני המלך והתוודו על כישלונם.

בלילה הזה בכה המלך.

ביום המחרת ביקש אורח מוזר להיפגש איתו באופן רשמי. היה זה איש מסתורי, כהה עור, לבוש כותנת מרופטת שפעם הייתה לבנה.

"הוד מעלתו," אמר האיש והשתחווה, "במקום שממנו אני בא מדברים על מחלתך ועל ייסוריך. באתי להביא לך מרפא."

ובהרכנת ראש הוא הגיש למלך קופסא עשוית עור.

המלך, ספק מופת, ספק מלא תקווה, פתח אותה.

בתוכה הייתה טבעת מוכספת, "תודה," אמר המלך בהתלהבות. "זאת טבעת קסם?"

"כמובן" ענה עובר האורח, "אבל הקסם שלה פועל לא רק עם ענידתה על האצבע… בכל בוקר, מיד כשאתה קם עליך לקרוא את הכתובת שעל הטבעת, ולזכור את המלים האלה בכל פעם שתראה את הטבעת על האצבע שלך."

המלך אחז בטבעת וקרא בקול רם:

"דע שגם זה יעבור"

בעיניים עצומות אני יודעת להושיט יד לכל דבר שנחוץ בתהליך הייצור של כוס קפה אצלי בבית, ואני יכולה לתת גם לכם הוראות מדוייקות שתוכלו גם אתם לשחזר את הפלא.

פלא? מה פלא פה? קפה, מקינטה, סוכר, ספל. טריוויאלי. מובן מאליו.

אז זהו שלא. היום בבוקר נשלחה היד אל המדף הידוע, גיששה, פתחה, הכניסה כפית. אך זו יצאה מבויישת. נגמר הקפה. שתיתי תה. כן, תה בסוף אוגוסט. הקפאין מחייב.

בכל אופן, ההלם הזה של אין-קפה כן-תה הבוקר, גרם לי מזה כמה חודשים טובים להרגיש מה הטעם של המשקה הזה שאני שותה על הבוקר. והתעוררתי לחשוב על עוד כמה טייסים אוטומטים שיש לי בחיים. כאלה שכבר הפסקתי להרגיש את הטעם שלהם מזמן. נשיקה על הבוקר, טלפון מאמא, אוטו שמניע ויש עוד כמה כאלה שטסים להם סביבי בלי שאשים לב.

אנחנו אוהבים לחלום בגדול, איך זה יהיה כש… והקטנות של החיים הולכות לאיבוד בשטפון של המובן מאליו. זה סבבה לגמרי, ויחד עם זאת חלקים גדולים מהחיים שלנו הולכים לאיבוד ככה.

מכיוון אני אדם מעשי ורעיונות יפים לא קונים אותי סתם ככה, בואו נעשה מזה משהו מעשי:

תבחרו רגע ביום שטס לו שם באוטומט (קפה, צחצוח שיניים, טלפון לילדים) ותהפכו אותו לטקס קטן: תחשבו מה אתם רוצים להגיד, איפה אתם רוצים לשבת, תזזו לאט, תעשו רק את הדבר עצמו ולא עוד משהו במקביל לו. כאילו זו הפעם הראשונה שאתם עושים את זה. עכשיו תקיימו את הטקס הקטן הזה למשך שבוע. לא יותר בבקשה.

ובבקשה תספרו לי איך היה. אני באמת רוצה לדעת.